בקשת הערעור להתקבל וביטל את פסק דינו של בית משפט

המבקשת והמשיבים מתגוררים בשכנות וביניהם סכסוך על רקע יחסי השכנות. על רקע זה, הגישו המשיבים תביעה במסגרתה ביקשו לחייב המשיבה לשלם להם סך של 10,000 ₪, בטענה שהמבקשת שרטה והשחיתה את רכבם שחנה בחניית הבניין. כמו כן, עתרו המשיבים לפיצוי בעקבות טענתם שהמבקשת הטרידה מינית את המשיב 2 במעלית הבניין.
בית משפט השלום קיבל חלקית את התביעה בכך שפסק על המבקשת לשלם למשיבים סך של 7,061 ₪ עקב נזק לרכב ודחה את התביעה הנוגעת לטענת ההטרדה המינית.
על רקע דברים אלו, הוגש ערעור.
בכל הנוגע לתביעה העיקרית, פסק בית המשפט המחוזי כי דין בקשת הערעור להתקבל וביטל את פסק דינו של בית משפט השלום וכך גם את חיוב המבקשת בתשלום סך של 7,061 ₪..
השופט דינה כהן קבעה כי עיון בפסק דינו של בית משפט השלום מעלה שהראיה המרכזית שעליה ביסס בית משפט השלום את פסק דינו הינה סרטון ממצלמת אבטחה שבו נראית המבקשת עוברת בצמוד לרכב המשיבים בשעת לילה מאוחרת.
השופט כהן, לאחר שצפתה בסרטון אף היא, קבעה כי "לא ניתן לראות, כי המבקשת שורטת את הרכב ולא ניתן לקבוע כי מתבצעת פעולה של שריטה. מעבר לכך, לבד משקית, לא ניתן לראות איזשהו חפץ שהמבקשת אוחזת בידה... צפייה חוזרת ונשנית בסרטון זה, מלמדת שהמדובר במגע רופף בין השקית שבידי המבקשת לבין דופן שמאל של הרכב ביחס לחלקו האחורי של הרכב, ואילו מגע חיכוך היותר הדוק הוא עם השקית במרכז הרכב בלבד כך שגם לא ניתן לקבוע שקיימת התאמה מספקת בין הנראה בסרטון לממצאי חוות דעת השמאי" [הדגשות אינן במקור].
כמו כן, ביקרה השופטת כהן את בית משפט השלום בכך שלא סימן את הסרטון, הראיה המרכזית בתיק, כראיה ולא שמרו בתיק בית המשפט; "כאשר מדובר בראיה שיש בה להשליך על ליבת המחלוקת, כבעניינו, היה נכון לקבל את הראיה כמוצג בתיק בית המשפט ולסמנה, וזאת, על מנת שצד שחש נפגע מהחלטה שיפוטית יוכל להעמיד ראיה זו, בבא העת, במבחן ערכאת הערעור".