מסחרי \ חוזים

פסקי דין:

1. עא (י-ם) 49994-03-17‏ ‏ עיתונות זהב בע"מ נ' אריה שקד

פסק הדין של בית המשפט המחוזי עסק בערעור על החלטה שניתנה בביהמ"ש השלום כנגד עיתונות זהב בע"מ לפיצוי בגין לשון הרע בשל כותרת של כתבה שפורסמה על ידם באתר אינטרנט – בה כינו אדם "עבריין", עוד בטרם הועמד לדין. בית המשפט המחוזי באמצעות כבוד השופט כרמי מוסק דחה את הערעור וקבע כי שעה שמדובר באתר חדשות המתפרסם באינטרנט, היינו אתר הנגיש לכל, על עורכי הכתבות שבאתר לנקוט משנה זהירות שמא יוציאו לשון הרע ויטעו את הציבור לחשוב או לסבור דברים שאינם אמת. מעבר לאמור, כב' השופט כרמי הוסיף וחידש בפסק הדין כשהתייחס למרכיבים השונים הנמנים עם פרסום באינטרנט ואשר עשויים להחמיר את פרסום לשון הרע. השוני  במרכיבים אלו, עשוי כמובן להשית תשלום פיצויים גבוה יותר על הנתבע. בפסק הדין נקבע כי ככל שמדובר באתר חדשותי שהוא נגיש יותר לציבור, כי אז קמה חובת זהירות כבדה יותר על עורכי האתר לבחון את תוכן הפרסום ולשקול מספר פעמים את המילים אותן הם בוחרים וזאת מחשש להוצאת לשון הרע כנגד אדם. אם כן, בבואו לבחון את שאלת לשון הרע באינטרנט, ראשית כל קובע ביהמ"ש וכהנחת מוצא, כי פרסום המתפרסם באינטרנט, הינו נגיש לכל ומשכך הוא מחייב משנה זהירות, לעומת פרסום בעיתונות הכתובה למשל. כך גם ביהמ"ש מעניק בהתאם משקל רב יותר לפרסום באתר חדשותי בעל תעבורת רשת גבוהה יותר (Web Traffic). מעבר לכך, ביהמ"ש בפסק הדין מתייחס לדרך בה המידע נקלט בעת שיטוט ברשת האינטרנט.

כך למעשה, בעוד בית המשפט הכריע כי גוף הכתבה אינו מהווה לשון הרע, דווקא הכותרת מהווה לשון הרע ובשל בחירת מילים לקויה. בית המשפט מתייחס בכך להתנהגות הגולש הסביר ברשת האינטרנט אשר מסיק מסקנות מהירות ונמנע מלהעמיק בפרטים. כך מציין ביהמ"ש בנוגע לנושא: "במקרים רבים נותן הקורא הסביר את מירב המשקל לכותרת הכתבה. במקרים רבים הקורא הסביר מסתפק באמור בכותרת, מסיק מהאמור בה מסקנות ביחס לאדם ששמו נזכר בכותרת ואינו קורא את הכתבה גופה". בדבריו, בית המשפט מחדד את מידת הזהירות ואת שיקול הדעת הנדרשים בעת פרסום ברשת האינטרנט.

2. ת"א 48871-07-19 עובדיה ואח' נ' שבע תאי ספא בע"מ

פסק הדין עסק בתביעה שהוגשה כנגד חברת שבע תאי ספא בע"מ, על מנת שזו תכבד שוברי ספא אשר הועברו לתובעים על ידי צד שלישי אשר רכש אותם מאת הנתבעת במרמה, באמצעות פרטי אשראי גנובים. התובעים העלו טענות רבות מדוע לשיטתם על הנתבעת לכבד את השוברים ואלו נדחו כולן על ידי כב' השופט גלעד הס. בין טענות התובעים נטען כי הנתבעת אימתה מולם את תקינות השוברים והתחייבה לכבדם ובכך, לשיטתם, נוצר בין הצדדים הסכם מחייב בעל פה. הסכם נטען זה, לשיטת התובעים, הופר לאחר מכן כאשר הנתבעת סירבה לכבד את השוברים כשגילתה על המרמה בנסיבות רכישתם.

השופט גלעד הס דחה את טענת התובעים וביסס קביעתו על מושכלות היסוד של חוק החוזים. השופט בפסק דינו הבהיר כי בהינתן נכונות מצב הדברים העובדתי אותו הציגו התובעים, הרי שלא נוצר כל חוזה בין הצדדים, אלא לכל היותר מדובר בהתחייבות חד צדדית של הנתבעת. השופט הוסיף וציין כי אף לו היה מדובר בהתחייבות חד צדדית מטעם הנתבעת יש לדחות כל הכרה בה כמחייבת מאחר ובאופן עקרוני המשפט הישראלי אינו מכיר בתוקף של התחייבות חד צדדית, ולצורך כך הפנה לע"א 6295/16 איברהים קוזלי נ' מדינת ישראל. אולם, וזה העיקר לעניין פסק הדין שניתן ביחס לטענות החוזיות, כבוד השופט ציין כי גם לו היה מוכן להכיר בכך שהנתבעת סיפקה בידי התובעים התחייבות חד צדדית מחייבת, הרי שזו נעדרת תוקף מרגע בו התגלתה המרמה. השופט נימק זאת בציינו כי כאשר התברר שהשוברים ניקנו במרמה, וכי הנתבעת לא תקבל כל תמורה בגינם, הרי הבסיס העובדתי עליו נשענה ההתחייבות החד צדדית נשמט, ולמעשה מופעל בשלב זה "תנאי המכללא" בהתחייבות, כי זו תקפה כל עוד המצב העובדתי הוא כפי הידוע לנתבעת. כבוד השופט סיכם זאת באומרו כי שינוי הנסיבות מאפשר לנתבעת לחזור בה מהתחייבות חד צדדית.

3. קיבוץ נירים נ' גדש ירוק במדבר
הבורר עמית עזר

הרקע לדברים- משרדנו ייצג את החברה. בין הקיבוץ לחברה נכרת הסכם לפיו התחייבה החברה לגדל עבור הקיבוץ בטטות ולמכור לקיבוץ את מלוא היבול.
החברה הגישה תביעה נגד הקיבוץ לקבלת התמורה המגיעה לה על פי ההסכם, בניכוי מקדמות ששולמו ועלות שתילים, ובנוסף לתשלום עבור עוגמת נפש והוצאות.
הקיבוץ סירב לשלם אחר וטען כי חלק מהיבול הוחזר עקב בעיות איכות והגיש תביעה נגדית בגין נזקים כלכליים שנגרמו לו כתוצאה מאי יכולת שווק היבול הרקוב.
עיקר המחלוקת בין הצדדים הייתה מה או מי גרם לריקבון הבטטות במהלך האחסון ומכאן, מי אחראי לנזק הכלכלי שנגרם.
הבורר החליט כי, החברה עמדה בהסכם בכך שסיפקה את היבול במועד ובמצב שנראה ללא פגיעות או מחלות וממועד זה, אינה עוד יכולה להיות אחראית על גורלו.
בהתאם לתנאי ההסכם, היה על הקיבוץ לבצע מיון מידי ולגמור חשבון תוך 30 ימים מהמועד שקיבל לרשותו את היבול. ברגע שהיבול היה ברשות הקיבוץ, הוא עשה בו כשלו, החל לשווק אותו, מבלי לערוך מיון בנוכחות נציג החברה ולמעשה לקח אחריות מלאה על היבול.
הבורר קבע כי מסיבות אלו, על הקיבוץ לשלם לחברה לפי תנאי ההסכם.
הבורר הוסיף כי יש להפחית פחת סביר שהיה מתקבל בביצוע מיון מדגמי כהלכתו וקבע הפחתה של 15% מכמות היבול שנכנס לבית האריזה.
על פי תחשיב הבורר, הסכום הסופי לתשלום לחברה עמד על סך של 1,573,180 ₪, כשמסום זה יש להפחית את סכומי המקדמות ששולמו ואת עלות השתילים.

1.האם ניתן להתנער מחוזה באופן חד-צדדי כשנדמה לנו שהצד השני מפר את החוזה ולא עומד בהתחייבויות שלו כנדרש או לחלופין מתנהג בצורה בלתי-הולמת.

רצוי להיוועץ עם עורך דין על מנת לבחון כראוי האם הצד שכנגד ביצע הפרה יסודית המאפשרת לנו להתנער מחוזה. מקום בו בוטל חוזה בלא שהייתה הפרה יסודית, או שבוטל חוזה בשל הפרה לא יסודית מבלי שניתנה למפר אורכה לתיקון הפגם, כי אז מבטל החוזה נחשב, הוא עצמו, כמפר חוזה, ועליו להיטיב את נזקו של הנפגע. גבריאלה שלו ויהודה אדר בספרם 'דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי' התייחסו לביטול מעין זה באופן הבא: "בהעדר עילה חוקית לביטול – בחוזה או בדין – צד המתנער מחוזה תקף, ומודיע לרעהו על "ביטולו", אינו אלא מפר של אותו חוזה. זאת, אפילו פעל "המבטל" בתום לב, ומתוך אמונה שהביטול נעשה כדין. "ביטול" בלתי חוקי מעין זה – ככל הפרה אחרת של חוזה – אין בכוחו כדי לגרוע כהוא זה מתוקף החוזה ומכוחו המחייב". עמד על כך גם בית המשפט העליון בע"א 246/79 הוועד הציבורי להקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, ירושלים נ' ספדיה, בציינו כדלקמן: "אין אדם יכול לבטל חוזה אם אינו רשאי לעשות כל על-פי דין או על פי החוזה עצמו. 'ביטול שלא כדין' אינו אלא הפרה, היינו סירוב שלא כדין למלא התחייבויות שעל פי החוזה".

2.באילו מקרים אוכל לטעון להתיישנות כנגד תביעה שהוגשה נגדי, מה המועד הנכון לטעון להתיישנות ובאילו מקרים תיחסם בפניי אפשרות זו?

שאלה זו עשויה להתברר פעמים רבות כמורכבת וכמחייבת ניתוח מדויק של עובדות כל מקרה ומקרה. ראשית חשוב לזכור כי חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 קובע ובאופן ברור כי לא ניתן לטעון להתיישנות אם טענה זו לא נטענה בהזדמנות הראשונה בה היה ניתן לטעון אותה. לרוב, הזדמנות זו תהיה לאחר שהוגשה התובענה. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה והיא מסתיימת, בתביעות שאינן במקרקעין, לאחר כשבע שנים. יחד עם זאת, חשוב לזכור כי נסיבות מסוימות עשויות להאריך את תקופת ההתיישנות ולחסום אותנו מהעלאת טענה זו. כך למשל, אי מודעות של התובע לעובדות המהוות את עילת התובענה עשויה להאריך את תקופת ההתיישנות. כך, גם הודאתנו במקצת הזכות של התובע, בנסיבות שקבע המחוקק, תוביל לאיפוס של תקופת ההתיישנות, אפילו אם זו כבר חלפה.

3.האם רשות מנהלית יכולה להפנות אלינו דרישה לתשלום חוב במשך כל תקופת ההתיישנות?

סעיף 27 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 קובע כי ייתכן ועניין מסוים יהיה כפוף לדיני השיהוי גם כאשר טרם חלפה תקופת ההתיישנות. כלומר, דיני השיהוי במשפט האזרחי מרחיבים את מחסום הגישה לערכאות, למשל כאשר נעשה שימוש לא נאות בזכות דיונית או לחלופין ישנה פגיעה בציפייה הלגיטימית של צד להליך. כאשר מדובר בשיהוי במשפט הציבורי, למשל כמו דרישת חוב המופנית אלינו על ידי רשות שלטונית, החובה לפעול במהירות היא חשובה מאין כמותה, גם כאשר טרם חלפה תקופת ההתיישנות, ולעניין זה יפים דבריו של יצחק זמיר כי "החובה לפעול במהירות הראויה היא מן המושכלות הראשונים של מינהל תקין" (יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב, 717 (1996).